<h1>שיטה לא נודע למי — קידושין</h1>
<h2>דף ט:</h2>
[קידושין נ"ג ע"ב] איהו לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא. פרש"י ז"ל דאפילו לר' יהודה דאמר ממון בעלים הוא, הני מילי בירושלים, אבל חוץ לירושלים ממון גבוה הוא כיון דלא מצי למכלא הכא בקדושתיה, וכי מקדש לה חוץ לירושלים במעשר שני במזיד קדש אע"ג דהכא ממון גבוה הוא ומצי מהדר ביה, הרי זה כמאן דאמר לה הרי את מקודשת לי בהאי מעשר לכשתעלי עמי לירושלים, וכי מסקא ליה לירושלם מיהא מקדשא ליה, ואע"ג דהכא לא מצי לאקדושי ביה כי מטיא התם מקדשא ביה, דלא הוי דבר שלא בא לעולם כיון שאינו מחוסר אלא הבאה לירושלם, כדאמרינן בפרקין דלקמן (ס"ב ע"א) כל שבידו לאו דבר שלא בא לעולם הוא, ואמר שמואל בפ"ק (י"ב ע"א) קדשה בתמרה אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת, והתם ודאי מעכשיו מקודשת ולא כשתוליכם למדי ואע"ג דהכא לא שוי פרוטה, מכל מקום התם ממונו הוא הכא לאו ממונו הוא דאי מזבנא ליה להאי מעשר הכא לא חיילי זביני ומצי למיהדר ביה, להכי אי אפשר לה לאקדושי עד דסלקא לירושלם ובמזיד דאמר ר' יהודה קדש, היינו לכשתעלהו לירושלם, והיינו דקא אמרינן איהו לא קא ניחא ליה משום אונסא דאורחא, דאי מתניס מינה מעשר אשתכח דאינה מקודשת, ויש ראיה לדברי רש"י ז"ל מהא דגרסינן בפרק חלק (סנהדרין קי"ב ע"ב) עיסת מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים חייבת, אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלים וכו' אבל בגבולין דברי הכל פטורה מן החלה, ועוד יש ראיה מהא דתניא בפרק השוכר (ב"מ צ' ע"א) פרות המרכסות בתבואה והדשות בתרומה ובמעשר עובר משום בל תחסום, ומוקי לה לר' יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא וכגון שדש לפנים מחומת בית פגי. וקשיא להו לבעלי התוספות ז"ל הא דגרסינן בפ"ק דבכורות (ט' ע"ב) מתני' ר' יהודה היא דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ורבי שמעון מתיר, מאי טעמיה דרבי יהודה אמר וכו', ומסיק אין לך דבר שהקפידה עליו תורה לאפוקי איסוריה כשה ומותר, ומקשינן ולא, והרי מעשר שהקפידה עליו תורה בכסף צורה ותנן רבי יהודה אומר קדש, ולפרש"י מאי קא מקשה ממעשר והא לא מקדשא עד דסלקא לירושלם, וההיא שעתא לא הקפידה עליו תורה ומצי לאפוקיה ולמזבן ביה כל פרי מפרי וגדולי קרקע, וי"ל דהיינו דמשני תלמודא התם, לענין קדושין, אשה בפטר חמור נמי מקדשא כדרבי אלעזר דא"ר אלעזר אשה יודעת שאין מעות מעשר שני מתחלל על ידה, ועולה ואוכלתו בירושלם, הכא נמי אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה, ופרקא ליה בשה, והכי פירושא התם לא מהשתא מקדשתא ביה אלא לכשתעלהו לירושלם, והוא הדין דבפטר חמור מקדשא דכמאן דאמר לה התקדשי לי בפטר חמור זה לאחר פדיה, (נמי) [נהי] דאשה יודעת דפטר וכו', ממורי נר"ו. ואי קשיא לך הא דתנן הפודה מעשר שני שלו מוסיף עליו חמישיתו בין משלו בין משנתן לו במתנה, ואמרין בשמעתין (נ"ד ע"ב) מני הא אלימא ר"מ הא אמר מעשר ממון גבוה הוא, אלא לאו לר' יהודה, והא התם חוץ לירושלים מיירי מדקתני הפודה, וקתני בין משנתן לו במתנה, אלמא לרבי יהודה בגבולין מצי למיהביה במתנה, י"ל התם נמי כגון דיהביה ניהליה דכי מפיק ליה לירושלים להוי שלה, ונהי דמצי נותן למהדר ביה כל כמה דלא אסקיה לירושלם, אבל אי לא הדר ביה עד דמטא התם, קפדי מעשר שני ומוסיף עליו חומש (ד"ת). והב"ה אומרים דכי אמרינן במזיד קדש, לאלתר נמי קדש, דאפילו בגבולין נמי הוי ממון הדיוט, והא דאמרינן בפ' חלק (שם) בעיסת מעשר שני דבגבולין דברי הכל פטורה מן החלה, התם הוא משום דעריסותיכם כתיב דמשמע שעכשיו היא שלכם (היא) לאכלה כאן, דכל לגבי חיוב אכילה לא הוי שלו אי לא דחזי לאכילה במקומו, והיינו טעמא דההיא דהשוכר (שם) דכיון דכתיב דישו דמשמע דיש שהוא שלו לאוכלו במקומו, והיינו דמקשינן התם כדמוקמינן הא דתניא עובר משום בל תחסום כר' יהודה ומקשינן והא בעי חומה, פירוש הא לר' יהודה נמי חוץ לירושלים לאו דישו הוא, כן צריך לומר לפרש"י ולפירוש הב"ה ז"ל, והא דאמרינן הכא איהו לא ניחא ליה לקדשה במידי דאפשר דמתאניס מינה בארחא כי מסקא לירושלם, דמסתמא מסקה ליה לירושלים משום דלא יהיב לה מיניה הכא [כמו] בירושלים בשויו, משום טרחא דאורחא, ואיהו לא בעי דלהוי לה עליה תרעומת והראב"ד הולך על דרך הב"ה.
[קידושין נ"ח ע"א] משום דהוי ע"ז ושביעית שני כתובין הבאין כאחד. א"ת והא מצרך צריכי דאי כתב רחמנא ע"ז, הוה אמינא חליפי שביעית אין יוצאין לחולין, וחליפי חליפין דשביעית לא קדשי כלל למאן דאמר דחליפי חליפין דע"ז שרו, להכי אצטריך למכתב קדש גבי יובל לאשמועינן דפרי שני יוצא לחולין, ואי אשמועינן שביעית הוה אמינא דחליפי ע"ז אם מחליפין אחרים יצאו חליפין ראשונים ונכנסו שניים, י"ל קודש דכתיב רחמנא גבי שביעית למה לי, דנכתוב קרא יובל היא תהיה לכם, ונגמר מע"ז דתופשת את דמיה, ומדכתיב תהיה הוה שמעינן דפרי שני יוצא לחולין מדאיצטריך לאשמועינן דשביעית עצמה תהא בהויתה, קודש למה לי, ולא נהירא וצ"ע, ועוד צ"ע הא דאמרינן תרי מיעוטי כתיבי אמאי לא סגי בחד מיעוטא, וי"ל אי כתב מיעוטא גבי ע"ז הוה אמינא מדין ע"ז מיעטיה קרא ודיניה כשביעית, ואי מיעט גבי שביעית הוה אמינא דיניה כע"ז, ועוד צ"ע למאן דאמר אין מלמדין מיעוטא למה לי.
[קידושין נ"ז ע"א] אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיבה בה כקדשים. אם תאמר הא מוערפו שם נפקא, דדרשינן (כריתות ו' ע"א) שם תהיה קבורתה, יש לומר הני מילי לאחר עריפה, אבל מחיים נפקא לן מדכתיב בה כפרה כקדשים, ור' ינאי לטעמיה דאמר עגלה ערופה מחיים קדישא, דא"ר ינאי גבול שמעתי בה ושכחתי וכו', ור' יוחנן לא סבירא ליה הא דר' ינאי, דר' יוחנן סבר דעגלה ערופה [אינה משנה], ואם נמצא הורג עד שלא נתערפה העגלה תצא ותרעה בעדר כדאיתא בפ' אותו ואת בנו (חולין פ"ב ע"א), אשתכח דלר' יוחנן לא איצטריך לן הא דקאמר רבי ינאי כפרה כתיבה בה בקדשים, דלרבי יוחנן עגלה ערופה לאחר עריפה הוא דמתסרא, ולאחר עריפה מוערפו שם נפקא, וא"ת לר' ינאי כיון דכפרה כתיבה בה כקדשים, אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין אף עגלה ערופה תופסת את דמיה ויוצאה לחולין, י"ל הא לא כתיבה קודש, דנימא דתהוי כקודש לכל דבריה, ומשום דדמו לחדא מילתא, הוא דכתיב בה כפרה כקדשים, לאשמועינן דמחיים קדישא, ולאו לאתויי בה כל דינא דקדשים.
<h2>דף י.</h2>
[קידושין נ"ז ע"ב] ולהלן הוא אומר ואנשי קדש. מקשה הב"ה ניליף קרא [קדש] קדש מפיגול ונותר דאסירי בהנאה, י"ל חולין מקדשים לא גמרינן, ועוד דהני דמו טפי דלא איירו בקדושת הבשר אלא בקדושת ישראל.
<h2>דף י:</h2>
[קידושין נ"ז ע"ב] מתני' דלא כר' שמעון כו'. קא סלקא דעתין לאוקומא כר' יהודה דאמר פטר חמור אסור בהנאה, וכגון דלא שוה שקל דלית ליה פדיון ואליבא דר' יוסי בר' יהודה דאמר פטר חמור (אסור בהנאה) אין פדיה פחות משקל, דאי אית ביה שקל, כיון דמפריק איכא למימר אשה יודעת דפטר חמור אסור, ופרקא ליה בשה כל דהו, ומקדשא בההיא דביני ביני, הכי איתא במסכת בכורות (י' ע"ב).
<h2>דף יא.</h2>
[קידושין ל"ז ע"א] גמ'. והרי תפילין ופטר חמור וכו' ונוהגת בין בארץ בין בחו"ל. פירש רש"י דמעשים בכל יום ברבנן אמוראי דמניחי תפלין ופודין בכורות, והראב"ד ז"ל פירש פטר חמור מצינו שהיה נוהג במדבר, כדכתיב (במדבר ג' מ"ה) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם, ותפילין אתקוש לפטר חמור בפרשת והיה כי יביאך (שמות י"ג ט"ו—ט"ז), א"נ מדכתיב (שם ט"ו) למען תהיה תורת יי בפיך דאתקוש לתלמוד תורה, ופירש רש"י ז"ל דהוה מצי לאקשויי מדתנן מן הערלה והכלאים, פירוש אף על פי שהן מצות התלויות בארץ נוהגות בחוצה לארץ, ואי תלויה בארץ דכתיב בה ביאה [בכלאים לא כתיב ביאה] אלא חדא מתרתי קא מקשי ליה.
[קידושין נ"ח ע"א] בישראל שנפלו לו טבלים. והא דלא אוקמא בישראל שנפלו לו תרומות ומעשרות דאי הכי מאי קא משמע כמו שהורמו דמיין. והא דאמרינן (חולין קל"א ע"ב) כל דבר שבקדושה מוציאין אותו מידו, התם טעמא מאי דמימר אמר כיון שהתרומה מותרת לי למה לי לאפרושי, אבל ישראל כיון דאסירא ליה תרומה אין מוציאין אותו מידו.
[קידושין נ"ד ע"ב] והכא במאי עסקינן כגון דיהביה ניהליה בטיבליה. והכא ליכא לתרוצא כגון דיהבה ניהלה במחובר דלא מקרי מעשר, ועוד מאי קמ"ל. וקסבר מתנות שלא הורמו וכו'. ולית הלכתא הכי דקיימא לן כמי שהורמו דמיין, א"נ אף על גב דקיימא לן כמי שהורמו דמיין דהוי ממון כהן, אבל קדושתיה לא חיילא עד שעת הפרשה, ממורי נר"ו.
<h2>דף יא:</h2>
[קידושין מ"א ע"ב] תרומת הנכרי מדמעת וחייבין עליה חומש. למ"ד יש קנין לגוי בא"י להפקיע מיד מעשר, אם תרם מדגן שדה שלו, ודאי אין תרומתו תרומה, דהא האי דגן לאו בר חיובא הוא, ואפילו לקחו ישראל ממנו, אלא איכא לאוקומה למ"ד אין קנין לגוי בא"י, ואי דמרחיה גוי ודאי אין תרומתו תרומה, דמרוח הגוי פוטר, כדאמרינן בפ' השולח (גיטין מ"ז ע"א) דלמ"ד אין קנין לגוי בא"י, דריש דגנך ולא דיגון גוי, אלא דהכא במאי עסקינן דמרחיה ישראל ברשות גוי, דפליגי ביה תנאי במס' מנחות פרק ר' ישמעאל (ס"ז ע"א), דאיכא מאן דמחייב ליה דכתיב דגנך דגנך תרי זימני, דממעטינן מדגנך דיגון גוי והוה ליה מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, פירוש מדגנך איכא למעוטי כל דיגון גוי, בין במרחיה גוי לדגן שלו או לדגן ישראל, בין במרחיה ישראל לדגן גוי, דדיגון דגוי נמי מקרי כלומר דיגון ברשות גוי, ומדכתב רחמנא דגנך אחריני, הוה ליה מיעוט אחר מיעוט ואתא לרבויי חד מתרי מילי דאמעטו מדגנך קמא, ועדיף לן למימר דלרבויי דיגון ישראל ברשות גוי אתא שבאה שעת החיוב על ישראל, ומירוח גוי קם ליה אמיעוטיה דאמעיט ליה מדגנך קמא. ודבר זה נראה מסוגיא דמנחות דכי פליגי תנאי (ד)[ב]מירוח גוי, היינו במירוח ישראל ברשות גוי, דומיא דמירוח ההקדש דהתם תני להו בהדי הדדי, ובמס' בכורות (י"א ע"א) גרסינן הלוקח טבלים ממורחין מן הגוי מעשרן והן שלו, דמרחינהו מאן, אילימא דמרחינהו גוי, דגנך כתיב ולא דיגון גוי, אלא דמרחינהו ישראל ברשות גוי וכו'.
<h2>דף יג.</h2>
[קידושין כ"ב ע"ב] כנעני. פירוש גוי אחד משאר האומות חוץ משבעה עממין, שמכר עצמו לישראל או שנשבה וקנאו ישראל, וקראו כנעני על שם שנקרא כנען עבד, דכתיב (בראשית ט' כ"ד) ארור כנען עבד עבדים וגו'. ואיכא דאמרי כגון גבעוני או אחד מן האומות שלא הורשו ישראל [להמיתם].
<h2>דף יג:</h2>
[קידושין י"ד ע"ב] אשכחן עבד עברי הנמכר לגוי הואיל וכל קנינו של גוי בכסף. קשיא לי תינח לר' שמעון דאמר משיכה מפורשת מן התורה, ודריש עמיתך הוא דבמשיכה, הא לגוי בכסף, אלא לר' יוחנן דאמר מעות קונות, ודריש לעמיתך בכסף, הא לגוי במשיכה (בכורות י"ג ע"ב) אם כן לדידיה דקי"ל דגוי בין במשיכה בין בכסף קני, הרי קניינו במשיכה ומאי הא דקאמרינן הכא הואיל וכל קניינו של גוי בכסף, ותו הא גוי בגוי קני בחזקה, כדקי"ל (גיטין ל"ח ע"א) עמון ומואב טהרו בסיחון, וכן גוי בישראל דכתיב (במדבר כ"א א') וישב ממנו שבי, ובהא י"ל דלא קני בחזקה אלא במלחמה, מכל מקום קשיה משיכה, וי"ל דהכי קאמר הואיל וכל קניינו של גוי בעבד עברי בכסף שאינו נקנה בשטר, וכי תימא ולאו קל וחומר הוא ומה נמכר לגוי שאינו נקנה בשטר [נקנה בכסף] נמכר לישראל שנקנה בשטר, אינו דין שנקנה בכסף, י"ל מה לשטר שכן יפה כוחו בגט אשה, שאין מתגרשת אלא בגט, כן פירש ר"ת ז"ל.
<h2>דף כט.</h2>
[קידושין נ"ח ע"ב] כאן בשכר הבאה ומילוי. א"ת והא קימא לן (לעיל מ"ח ע"א) דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף י"ל הכא במאי עסקינן כגון ששכרוהו בי"ד להביא אפר חטאת ולמלאת מי חטאת, ואזל ואייתי, ויהבינהו ניהלה דתישקול איהי אגרא מבי דינא, ובהכי ודאי מקודשת דכמשכון אחרים דמי, ואית דמפרשי דהא דהכא מיירי כגון דאמר לה הרי את מקודשת לי בההיא הנאה דהוה יהבת שוה פרוטה למי שיביא אפר חטאת ומי חטאת לקדש ולהזות עליך, דהא קי"ל (לעיל י' ע"ב) בהנאת מלוה מקודשת.
<h2>דף לד.</h2>
[קידושין י"ח ע"ב] ה"ג והכי גרס רש"י ז"ל בבגדו בה כיון שבגד בה, שוב אינו רשאי למוכרה, דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר בבגדו כיון שפירש טליתו עליה, שוב אינו רשאי למוכרה, במאי קא מפלגי ר' אליעזר סבר יש אם למסורת ור' עקיבא סבר יש אם למקרא. פירוש רבי אליעזר סבר יש אם למסורת, ואע"ג דקרינן בבגדו בחיריק, קרי בה נמי בבגדו בחטף קמץ תחת הבית, והוא מקור מלשון בגידה (דברים כ"ט י"ח) והיה (כישמוע) [בשמעו], ומשומרו את השבועה (דברים ז' ח'), בקראי ענני (תהלים ד' ב'), בשלחי אותם (במדבר ל"ב ח') וא"ת מ"ט לא אזיל בתר מקרא ומסורת, דאי מפרשת ביה לשון בגד שהוא טלית, מקיימן תרויהו מקרא ומסורת, י"ל (פשיטא) [פשטיה] דקרא אאביה קאי, ואי מפרשת ביה טלית אאדון מהדר, כלומר כיון שפירש האדון טליתו עליה, וקרא משמע בבגוד האב בה, דגבי אב קאי דכתיב (שמות כ"א ח') לא ימשול למכרה, ולא נהירא דהא איכא למימר דמשמע נמי (דבגדו) [דבבגדו] בה אאדון נמי קאי, וכדכתיב בתריה ואם לבנו יעדנה דקאי אאדון, אלא י"ל דפשטיה דקרא משמע בגידה, דאי האי בבגדו לשון טלית משמע, הוה ליה למכתב בפרשו בגד בה, ועוד לא הוה ליה למכתב בה, אלא עליה, כדכתיב (רות ג' ט') ופרשת כנפיך על אמתך, וכיון דיש אם למסורת, קרינן ביה בבגדו לשון בגידה כפשטיה דקרא.
ר' עקיבה סבר יש אם למקרא. ובגדו בחירק קרינן, הלכך על כרחיך לשון טלית הוא, כמו ותתפשהו בבגדו (בראשית ל"ט י"ב), דאי לשון בגידה, היה נקוד בחטף קמץ תחת הבית, כדרך רוב המקורות מבנין הקל, וא"ת והא כתיב (בראשית י"ט ל"ג) בשכבה ובקומה, בשברי לכם (ויקרא כ"ו כ"ו) (ופתחו את האולם) [וכפתחו עמדו כל העם (נחמיה ח' ה')] שהם נקודים בחיריק. יש לומר כל אלה זרים הם בדרכי הדקדוק, ואין למדין מהן מלות אחרות, וא"ת לעולם לשון בגידה הוא, ואינו מקום אלא שם דבר הוא, כמו ובגד בוגדים בגדו (ישעיה כ"ד ט"ז), י"ל סתם [בגד] טלית משמע, ולא אשכחן בגד שם דבר, אלא בגד בוגדים לחוד, ושאני התם דמדכתיב בגד בוגדים הרי מפורש שהוא לשון בגידה, דמלת בוגדים מלמדת עליו, אבל סתם טלית משמע, ועוד דאי לשון בגידה הוא, הוה ליה למכתב לשון מקור, ולא שם דבר, והיה הלשון מתוקן יותר (דהיא) [דאי] אמרת שהוא שם דבר מלשון בגידה, ופירושו בבגידתו בה, לאו ארחיה דקרא למכתב הכי. וכיון דאשכחן דר' עקיבא אזיל לטעמיה, וס"ל יש אם למקרא, דתנן (אהלות פ"ב מ"ב) ר' עקיבא אומר מנין לרביעית דם הבא משני בני אדם מתים, שמטמאה באהל, שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבא וכו', כדאיתא ריש פרק קמא דסנהדרין (ד' ע"א) ור' אליעזר נמי מוכחא סוגיא דבכורות (ל"ד ע"א) דס"ל יש אם למסורת, דאיפליגו התם רבי אליעזר ורבנן בתרומה טמאה, וקאמר ר' אליעזר יניחנה במקום המוצנע, דמשמרת תרומתי קרינן, דמשמע שתי תרומות, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ומקשינן התם למימרא דר' אליעזר סבר יש אם למקרא והתניא בבגדו בה וכו'. ר' שמעון סבר יש אם למקרא ולמסורת. ק"ל להאי דקס"ד בפ"ק דסנהדרין (ד' ע"א) דר' שמעון סבר יש אם למקרא, בסכות בסכות בסכות הרי כאן שש וכו', ולא דריש מסורת דבסכת כתיב, והכא דריש מסורת, י"ל היכא דמשמעותיה דמסורת מפיק ממשמעותיה דקרא דריש מקרא ולא דריש מסורת, אבל היכא דמצית למדרשינהו לתרויהו דרשינן להו.
ואית דגרסי אפכא בבגדו בה, כיון שפירש טליתו עליה, שוב אינו רשאי למכרה [דברי ר"א, וכו'], במאי קא מפלגי, רבי אליעזר סבר יש אם למסורת, פירוש ולפי המסורת אי אפשר לקרות בגדו בחירק, (ד)מדלא כתיב ביה יו"ד, ולא בגדו בחטף קמץ, מדלא כתיב ביה וא"ו אחר (קמץ חטף) [חטף קמץ], דחטף קמץ במקום חולם הוא, ואע"ג דלא אשכחן בשום דוכתא וא"ו אחר (קמץ חטף). [חטף קמץ], י"ל כולם כמו חסרים, דבחולם נמי אתה מוצא בכמה מקומות שאינו מביא עמו וא"ו, ובודאי השלם ראוי להביא עמו וא"ו, אלא על כרחין לפי המסורת שאין בבגדו (ב)לא יוד ולא וא"ו, ראוי לקרות בבגדו בסגול, [ו]ליכא למשמע ביה אלא טלית, ור' עקיבא סבר יש אם למקרא, ובגדו בחירק קרינן, ואיכא למשמע ביה בגידה, והוא מקור כמו בשכבה ובקומה, (ובפתחו את האולם) [וכפתחו עמדו כל העם]. וא"ת הא איכא למשמע ביה נמי בגד ממש, י"ל פשטיה דקרא בבגידה משתמע וכדכתיבנן לעיל, ולא נהירא כלל. וק"ל לר' אליעזר, נהי דלפום מסורת ראוי לקרותו בבגדו, הא בבגדו בסגול נמי איכא למשמע לשון בגידה, ומה בין גזרת בגד תכלת (במדבר ד' ז'), לבגד בוגדים, והרי שניהם (בשקל) [במשקל] א', ותו קשיא לגרסא זו הא דמקשינן לקמן והא אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות, בשלמא אי ר' עקיבא סבירא ליה הכי, מקשינן מדר' עקיבא דהלכתא כותיה, לגבי ר' אליעזר, אלא אי ר' אליעזר הוא דס"ל [הכי], היכי מקשינן מדר' אליעזר לסתמא דבריתא.
<h2>דף לז:</h2>
[קידושין כ"א ע"ב] וחכ"א אין עבד עברי כהן כו'. קבלה הוא בידינו שאין עבד עברי כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום, ואי במלת[א] רוצעין, הא אינו נעשה בעל מום, אבל יודן בריבי סבירא ליה שעבד עברי כהן נרצע, ואיכא דאמרי לעולם יודן בריבי ס"ל דאין עבד עברי כהן נרצע, לאו מטעמיהו דרבנן, דלדידיה כיון דאין רוצעין אלא במילת[א] אינו נעשה בעל מום, אלא משום דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית, [ולא ס"ל] דכיון דהוא חדוש לא שנא כהנים ולא שנא ישראל אלא ודאי להכי אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום.
<h2>דף מח:</h2>
[קידושין י"ג ע"ב] אמר רב פפא הלכתא כו' גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא. קשה לי דרב פפא אדרב פפא, דבשלהי גט פשוט (ב"ב קע"ו ע"א) אמר רב פפא גופיה גובה מן היורשין, שלא תנעול דלת בפני לוין, אלמא מדינא אינה גובה מן היורשין, ועוד דשמעינן ליה לרב פפא (ב"ב קמ"ד ע"א) דאמר פריעת בעל חוב מצוה דסבירא ליה שעבודא לאו דאורייתא, ותי' הגאון ר' יצחק ז"ל דהא דקאמר הכא שעבודא דאורייתא הכי קאמר כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, אלמוה כאילו הויא שעבודא מדאורייתא, אבל בלקוחות אוקמוה אדינא דאורייתא, ולא תקינו משום נעילת דלת למטרף מיניהו משום פסידא דלקוחות, ואיכא דאמרי דהכי קאמר אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא אינה גובה מן הלקוחות, ולא נהירא דהא לא איצטריך לאשמועינן דמתניתין היא על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין (ב"ה קע"ה ע"א). וקי"ל שעבודא דאורייתא, דשלחו מתם הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דמפרש טעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים, משום דאמר צררי אתפשיה, אבל במקום דליכא משום צררי, כגון שמתוהו ומית בשמתיה, א"נ תוך זמן נזקקין לנכסי יתומים, אע"ג דקטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו, אלמא קסבר שעבודא דאורייתא. והגאון ר' יצחק ז"ל פסק שעבודא לאו דאורייתא, ואע"ג דהלכתא כרב הונא בריה דר' יהושע, י"ל כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אלמוה רבנן לשעבודיה, ואפילו מיתומים קטנים היכא דליכא משום צררי. ונפקא מינה אי שעבודא דאורייתא אי לאו דאורייתא, (לנזקקין) [לנזקין] היכא דלא עמד בדין, אי גבו מיורשין. אי נמי ליתמי דערב. אי נמי לגבות ערב מיורשי לוה.
<h2>דף מט:</h2>
[קידושין כ"ט ע"ב] כי פליגי דאיכא חמש משועבדין וחמש בני חורין. פירוש משועבדים [ש]שעבד אברהם משנולד יצחק בנו, וחמש בני חורין דאית ליה ליצחק, דר' יהודה סבר בהני חמש בני חורין פריק ליה (ל)יצחק [ל]בריה, והדר טריף כהן חמש משועבדין ששעבד אברהם, דהוה חייב למפרקיה ליצחק, והיינו דקתני שזה מצותו על אביו, כלומר, מצות יצחק על אברהם, ולהכי מצי למטרף משעבדי דאברהם, אבל אי פריק יצחק נפשיה בחמש בני חורין, תו לא מצי יעקב למטרף משעבדי דאברהם, שלא היה אברהם חייב לפדות אלא בנו אבל לא בן בנו. ואיכא דאמרי חמש משועבדין ששעבד יצחק, וחמש בני חורין נמי דיצחק נינהו, ובהני חמש בני חורין פריק ליה ליעקב, ואזל כהן וטריף חמש סלעים לפדיון יצחק, וא"ת כהן היכי מצי טריף משעבדי והא ממון שאין לו תובעין הוא, י"ל כגון דכתב ליה יצחק הרשאה, א"נ במכרי כהונה. ולהאי פרוש לא הוה צריך למתני' בבריתא שזה מצותו על אביו, וצריכין אנו לומר שלא נולד יעקב בשעה ששעבד יצחק הנך מקרקעי, שאם נולד יעקב, אפילו אי פריק יצחק נפשיה בהנך חמש בני חורין, טריף להו יעקב משעבדי, וכן צריכין אנו לומר דהני בני חורין לאו מקרקעי נינהו, דאי מקרקעי נינהו כיון דפריק בהו יצחק ליעקב דמצותו עליו כאשתדוף דמי, וקי"ל (כתובות צ"ה ע"ב) אשתדוף בני חורין טריף ממשעבדי.
[קידושין כ"ט ע"ב] ורבנן סברי מלוה דכתיב וכו'. הך פלוגתא דר' יהודה ורבנן לא חזיא ליה דמפרשא בשום דוכתא בהדיא, והכי תנן התם במס' בכורות פרק יש בכור לנחלה (מ"ח ע"ב) אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו שני זכרים נותן חמש סלעים לכהן, מת אחד מהם בתוך שלשים יום, האב פטור, מת האב והבנים קיימים ר' מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו, נתנו, ואם לאו פטורין, ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים, ומוקי לה בגמרה כגון שמת האב לאחר שלשים יום וליכא אלא חמש סלעים, ודכולי עלמא חמש ולא חצי חמש, ובדרב אסי ורב פפא קא מיפלגי, פירוש בדרב אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות, ור' מאיר אית ליה דרב אסי וכיון דמחצה לקוחות, ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות, מחצה ירושה נמי לא גבי, דחמש ולא חצי חמש, ורבי יהודה לית ליה דרב אסי, אלא סבירא ליה דיורשין הן ומלוה ע"פ גובה מן היורשין, א"נ בדרב פפא, דכולי עלמא אית להו דרב אסי, ור' מאיר סבירא ליה כרב פפא דאמר מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, ור' יהודה סבירא ליה במלוה הכתובה בתורה מיהא גובה מן היורשין ומן הלקוחות, מכל מקום אי בדרב אסי קא מפלגי, דברי הכל דמלוה אע"פ שהיא כתובה בתורה אינה גובה מן הלקוחות, וטעמיה דרבי יהודה משום דאחין שחלקו יורשין הן, ועוד דהוה ס"ד למימר התם דכ"ע אית להו דרב אסי, ואית להו דרב פפא, ולא בחצי חמש קא מיפלגי, וא"ת להנהו לישני דבעינן למימר (אתם) [התם] דכ"ע מלוה כתובה בתורה אינה גובה מן הלקוחות, היכי מתרצא לן הך בריתא דקאמר ר' יהודה בנו קודמו, י"ל דמפרשי לה בפשטה, ולא מוקמינן לה בדאיכא משועבדין, וכי תימא א"כ [מאי] טעמיה דר' יהודה דאמר בנו קודמו, י"ל משום דמצוה דבריה עדיפא, דעיקר פדיון כי כתבו, פדיון האב את הבן כתיב, דלא כסברא דר' ירמיה דאמר דכל היכא דליכא אלא חמש סלעים, הוא קודם לבנו דמצוה דגופיה עדיף, וצ"ע. ובין (ל)רבי יהודה בין רבנן סבירא להו שעבודא דאוריתא, ובמלוה על פה תקינו רבנן דלא תגבי ממשעבדי דלית ליה קלא, אבל ר' יהודה סבר במלוה הכתובה בתורה לא תקינו רבנן דלא תגבי ממשעבדי. וא"ת מאי שנא דפליג ר' יהודה ורבנן בכי האי גונא, ליפליגו במי ששעבד נכסיו ולית ליה בני חרי אי אזיל כהן וגבי ממשעבדי. י"ל אגב ארחיה קמ"ל, דלת"ק לא מצי למגבי ממשעבדי, הוא קודם לבנו דמצוה דגופיה עדיף.
[קידושין ח' ע"א] אלא לאו אף על גב דשוי כיון דלא קיצי. אין בנו פדוי, ונפקי מינה אם נאבדו אותן ה' סלעים שאין בנו פדוי, א"נ לאוסופיה חומשא, ואי לא קץ להו ניהליה עד לאחר שלשים יום מוסיף חומש. לא אמרן אלא [כגון] רב כהנא דגברא רבא הוא. דאיניש אחריני אף על גב דאמר לדידי חזי לי י"ל אערומי קא מערים. אבל כגון רב כהנא דגברא רבא הוא ודאי לא מערים, ובעגל זה בחמש סלעים נמי כגון שיש לו לעשות סעודה ושוה לדידיה אותו עגל ה' סלעים. ואיכא דאמרי רב כהנא דגברא רבא הוא אף על גב דלא אמר לדידי שוה לי, כיון דקבלינהו בה' סלעים אמרינן לדידיה שוה ליה, ואיניש אחרינא עד דקאמר דלדידיה שוה ליה, והא דאמר רב כהנא לדידי שוה לי ה' סלעים אודועי קא מודע בעלמא דלדידיה שוה ליה, ולא דאיצטריך ליה למימר הכי דהא אע"ג דלא אמר נמי פדוי, ולא נהירא. א"נ יש לומר אמר לדידי שוה לי אין בנו פדוי בכך עד דמוכחא מלתא דלדידיה שוה ליה, ובאיניש אחרינא לא מוכחא מלתא. כי הא דמר בר רב אשי כו'. פירש הראב"ד ז"ל ולא אמרינן דמצי למימר שוה לי, אלא כגון דשקיל לי ברביע יותר על דמיו ונמצא בו, וכי הא דמר בר רב אשי, אבל אי שקיל ליה בפלגא או בתלתא, בכולי האי לא אמרינן לדידה שוה להם.
<h2>דף נ:</h2>
[קידושין י"א ע"ב] התם דומיא דכלים מה כלים שנים אף כסף שנים ומה (כלים) [כסף] דבר חשוב אף (כסף) [כלים] (דינר) [דבר] חשוב. במסכת שבועות פרק שבועות הדיינים (ל"ט ע"ב) דריש רב לכולה מלתא מכלים, דאיצטריך ליה כסף למדרש מיניה כפירת טענה שתי כסף והודאה בפרוטה, ודרשינן הכי מה כלים שנים אף כל שנים, ולא תימא אפילו שתי פירות, דמה כלים דבר חשוב אף כל דבר חשוב, לאפוקי שתי פירות, וכי תימא אימא שתי פרוטות, י"ל בהאי קרא איכא למדרש כלל ופרט וכלל, דכתיב כי יתן איש לרעהו כלל, כלים פרט, לשמור חזר וכלל, מה הפרט מפורש דבר חשוב, אף כל דבר חשוב, ולשתי פרוטות לא צריך כלל ופרט וכלל, דאפילו אי לא הוה כתיב פרטא, הכי נמי הוה אמינא כלים יצאו למה שהם, אבל שאר מילי בעינן טענת שתי פרוטות, דבפחות מפרוטה לא חשיבי כפירה והודאה, דבפחות משוה פרוטה לאו ממון הוא, השתא דכתיבי כללי ופרטי, ודרשינן אף כל דבר חשוב, אית לן למימר דטפי משתי פרוטות בעינן בכל מילי חוץ מכלים. וא"ת אימא שני איסרין, י"ל כיון דאפקת לה משתי פרוטות, ואי אתה יכול לתפוש המועט תפוש המרובה, ואי אתה יכול לומר דינר, דדומיא דכלים בעינן דלא אזלינן בתר כלים דחשיבי טובא, יצאו כלים למה שהן, ודינר אתי מן המטבע החשוב שבכולן דהיינו סלע, שמחלקין את הסלע, וחציו נקרא שקל, והרובע נקרא דינר, הילכך מחתינן ליה מדינר למטבע שתחתיו דהיינו מעה, א"נ שתי פרוטות לא מקרי דבר חשוב, דפרוטה לא מטבע בפני עצמו הוא, אלא מעה הוא ראש המטבע, וכן כתב ה"ר יוסף במסכת שבועות. וכסף קא דריש ליה רב לכפירת טענה שתי כסף. ושמואל סבר הטענה שתי כסף, דאיצטריך ליה כסף למדרש מיניה מה כסף דבר חשוב אף כל כו', דאי כתב רחמנא כלים הוה אמינא מה כלים שנים אף כל שנים לאתויי שני פרישין ושני רמונים, ולא הוה דרשינן מה כלים דבר חשוב, דשמואל דבר חשוב לא משמע ליה, כלומר לא משמע ליה מה כלים דבר חשוב לאפוקי שני רמונים, דכי היכי דכלים חשיבי למלאכתן, שני רמונים חשובים לאכילתן, להכי אצטריך כסף לאשמועינן דכל מילי בר מכלים, בכסף משערינן להו, ודרשינן מה כסף דבר חשוב אף כל דבר חשוב, וא"ת אימא דינר, י"ל דומיא דכלים מה כלים יצאו למה שהן ומשום דחשיבי למלאכתן, אף כסף כיון דחשיב מטבע, לא אזלינן בתר מטבע חשוב, ושתי פרוטות ליכא למימר דכסף כתיב, ופריטי דכספא לא עביד אינשי, וכיון דאפקתיה משתי פרוטות, אוקמיה אמעה כטעמא דכתיבנא לעיל אליבא דרב, והיינו דדרשינן מה כלים דבר חשוב אף כסף דבר חשוב, ולהכי לא אזלינן בתר דינר, והאי לישנא דנקט הכא, לשמואל אתי שפיר, ולא הוה ליה למנקט אף כל שנים, דמכל מקום השתא דכתיב כסף מפרשינן אף כסף שנים.
[קידושין י"א ע"ב] הפורט סלע וכו'. כגון שחלל מעשר שני על פרוטות, ועכשיו בא לפרוט אותן ליקח בהן סלע להעלותן לירושלים, וא"ת מנא ליה מהא מתני' דלא אזלינן בתר כסף צורי, דלמא דוקא דאית ליה מעשר שני שוה דינר, דמתחלל על (שתי) פרוטות שוות דינר. י"ל (אי) כסף דכתיב במעשר שני דוקא דינר הוא, דכתיב עליה (דברים י"ד כ"ה) וצרת הכסף, דבר שיש עליו צורה אצורתא דדינר קפדה תורה, אי נמי כיון דפרוטה תפשה פרוטה, למה לי דלהוו ליה פרוטות שוו דינר, אלא ודאי אי האי וצרת הכסף דינר הוא, אדינר גופיה הוא דקפדא תורה.
[קידושין י"א ע"ב] הרי קידושין וכו'. פירוש אף על גב דסליק לבית שמאי האי טעמא. מכל מקום איכא לאקשויי, רב אסי היכי כייל כללי אליבא דבית שמאי.
[קידושין ג' ע"ב] אין כסף לאדון זה. מאדון דעיילא ברשותיה לקנותה ממנו דהיינו אביה, אבל יש כסף לאדון אחר כי נפקא מיניה, מאדון זה דעיילא ברשותיה כדי לקנותה ממנו בכסף זה, ודכותא קא ממעט שתהא הויה בכסף ולא בשטר וביאה, כמו שאם היה כסף לאדון זה [היה] קונה בכסף, ואין כסף ביציאה זו לא לה ולא לאדון אבל יש כסף ביציאה אחרת להדה [מילתא שיקנה בכסף לבד ולא יצטרכו ג"כ שטר וביאה (עיין חידושי תלמיד הרשב"א)]. וא"ת כי נפקא מאדון זה נמי יש כסף לדידה דהיינו הענקה, י"ל אין היציאה תלויה באותו כסף אלא צדקה בעלמא, אבל יציאתה מאביה תלייה היא בכסף.
[קידושין י"א ע"ב] כל כסף קצוב האמור בתורה. פירוש כגון חמש סלעים של בן, ושלשים של עבד, דקציב להו מנינא בתורה, כסף צורי הוא, ומדכתיב בהו שקלים סלעים משמע דשקל בלישנא דרבנן חצי סלע, ובלישנא דאוריתא סלע. ומאה של מוציא שם רע. א"ת בשלמא אידך שקלים כתיב בהו, אלא מאה של מוציא שם רע, נימא מאה דינרין כסף צורי, י"ל גמר כסף כסף ממפתה ומוציא שם רע.
<h2>דף נד.</h2>
[קידושין ל"ט ע"א] לא קי"ל כר' יאשיה כו'. א"ת נהי דלא שמתוה משום דלא הוה זרע ביני גופני אלא חד מינא, (אלא) [אבל] לימרו ליה שהזרעים אסורים, מי לא מודה ר' יאשיה ביניקה שהיא אוסרת, והא קראי קא דרשינן פן תקדש המלאה וכו' זרע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא בתוספת' (פסחים כ"ה ע"א), ועוד הא רבנן נמי לא מחייבי אתרי מיני אלא במפולת יד, דלא פליגי רבנן ור' יאשיה אלא אי בעינן תלתא מיני או לא, אבל במפולת יד לא פליגי, ואע"ג דבעינן במפולת יד יניקה אוסרין, י"ל ר' יאשיה מודה דיניקת שלשת מינין אסורה, אע"ג דבעינן מפולת יד לאיסור זריעה, אבל דתרי מיני שריא, כי היכי דזריעת תרי מיני מותרת אע"פ שהן במפולת יד, ולר' יאשיה נמי ודאי איסורא איכא בתרי מיני בארץ, אבל בחוצה לארץ מותר אפילו מדרבנן. והלכתא כר' יאשיה, וכדאמרינן בראשית הגז (חולין קל"ו ע"ב) נהוג עלמא כתלתא וכו' כר' יאשיה בכלאים, מיהו יניקא דתלתא מיני אע"פ שאינן במפולת יד ודאי אסירה, וראיה לדבר מהא דאמרי' בפ' תולין (שבת קל"ט ע"א) שלח להו כשותא בכרמא ערובא, ואמרינן התם דלפי שאינן בני תורה שלח להו הכי, משום דכשות מין אילן, הא אי הוי מין ירק אסור, כגון דזרע ליה בהדי תרי מיני אחריני, ואע"פ דהתם לאו במפולת יד הוה, דאי במפולת יד אע"פ שהוא מין אילן נראה שהיה איסור, מידי דהוה אהרכבת אילן, ודבר זה צ"ע דשמא לא נאמר באילן אלא (הרכבת) [הרכבה] אבל לא זריעה, שאין עירוב זרעים ואילן עירוב. ואית דגרסי הכא דהוה זרע חטי ושערי, והתירה דמייתינן מדר' יאשיה, משום דר' יאשיה לא אסר אלא במפולת יד, ולא נהירא דלא אשכחן דפליגי רבנן ור' יאשיה במפולת יד, וכי תימא לרבנן דאסרי בתרי מיני משום חטה ושעורה, ודזרע [אלא] במפולת יד אסור, ליתא דכלאי זרעים דחוצה לארץ שרו, וליכא אסורא אלא משום גופני, וגופני הא לאו במפולת יד נינהו, שהרי נטועין נינהו, מדקאמר ביני גופני. ונראה דאף ע"ג דיניקת תרי מיני (שהיא) [שריא] בחוצה לארץ, הני מילי דיעבד אבל לכתחילה אורויי לא מורינן, דהתם גבי כשותא בכרמא ערובא, אמרינן ולשלח להו כר' טרפון וכו', ולא אמרינן ולשלוח להו כר' יאשיה. דנראה דהא דר' יאשיה אפילו לשאר עלמא שהן בני תורה לא שרינן לה לכתחלה, אע"פ שיש לדחות דהתם משום הכי קאמר ולשלח להו כר' טרפון, משום דלר' טרפון איכא היתרא אפילו כי זרע ליה בהדי חטה וחרצן. וקשה לי הא דאמר רב נחמן במס' מנחות (ט"ו ע"ב) לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד, והא אפילו ר' יאשיה דמיקל טפי קאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, אלמא אפילו בחטה ושעורה אסרה תורה, ויש מתרץ דבחמשת המינים ודאי אסרה תורה, אבל בשאר מינין לא אסרה אלא קנבוס ולוף לפי שהן דומין לתבואה בשבולת שלהם, ויש מפרש לא אסרה תורה את הגפנים, אלא בקנבוס ולוף שהגפנים יונקים מהם, דבשאר מיני הזרעים אסורים בהנאה והגפנים מותרים, שהגפנים הולכין ומשרישין בקרקע ויונקים הזרעים [מהם], אבל הגפנים אינן יונקים מן הזרעים, אלא בקנבוס ולוף שהגפנים יונקים מהם שאף הן הולכין ומשרישים, וכן נראה בסוגיא דמסכת מנחות פרק שני (ט"ו ע"א) דמייתינן לה לדרב נחמן התם גבי הא דתניא מעשה באדם אחד שזרע כרמו של חבירו סמדר, ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים, ודוק התם, ובשאר מינין דקאמרינן שהגפנים מותרים, דוקא כשאין בהם ענבים, אבל יש בהם ענבים אסורות כבר, כדכתיבנא בריש בבא בתרא ת"ל, ודרך ראשון שכתבנו דבשאר זרעים לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד, הוא כתוב בספר הישר (סי' תכ"ה), ויש ראיה לדבריו מהא דתנן (כלאים פ"ה מ"ח) האדרוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מין זרעים, אינם כלאים בכרם, וקשיא ליה הא דתניא בספרי (כי תצא ועיין ירושלמי כלאים פ"א ה"א) המקיים (זרעים) [קוצים] בכרם ר' אליעזר אומר קדש שנאמר אשר תזרע, וחכמים אומרים זרע פרט למקיים קוצים בכרם, והרי לא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף בלבד, ואמאי אצטריך למעוטי קוצים בכרם, ותירץ ז"ל דהא דדרשי רבנן זרע פרט למקיים וכו', וכן הא דדריש ר' אליעזר אשר תזרע, אסמכתא בעלמא היא. וצ"ע בברייתות דכלאים דמיני זרעים ומיני דשאים. והא דאבעיא בפ' אלו טרפות (ס' ע"א) הרכיב שני דשאים זה על זה לר' חנינא בר פפא מהו וכו', אמאי לא אבעיא לן שני מיני זרעים, ואפשר דלא הוי הרכבה אלא בדשאים, וצ"ע. תנן במס' כלאים (פ"ח מ"א) כלאי הכרם אסורין מלזרוע [ומלקיים] ואסורין בהנאה, כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים ומותרין באכילה, וצ"ע [בכלאי הכרם] דבחוצה לארץ, ונראה דאינן אסורין מדברי סופרים אלא באכילה, אבל בהנאה שרו, דודאי חדא דרגא אחתינהו רבנן.
<h2>דף נח:</h2>
[קידושין מ"א ע"ב] מה לתרומה שכן ישנה במחשבה. וכי תימא למה לי קרא לשליחות גבי תרומה תיפוק ליה משום דאיתא במחשבה מי גרע שליח ממחשבה, ליתא דאע"ג שהוא נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, אכתי מנא לך דאי שליח דידיה נותן עיניו בצד זה שתהא ברירתו ברירה. וא"ת היכי פריך לדידיה מה לתרומה שכן ישנה במחשבה, דהא (ר') [אבא] אלעזר בן (גמול) [גמלא] הוא דאמר הכי, ופליגי רבנן עליה, דתניא בפ' כל הגט (גיטין ל' ע"ב) (רבי) [אבא] אלעזר בן (גמול) [גמלא] אומר ונחשב לכם וגו', כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה כו', י"ל לא פליגי עליה אלא באומד, דסבירא להו לרבנן תרומה גדולה דמדאורייתא חטה אחת פוטרת את הכרי ניטלת באומד, אבל לא תרומת מעשר, אבל במחשבה מודו רבנן דהא בתרומת מעשר כתיב ונחשב. ואית דמפרשי שכן ישנן במחשבה, שאם הפריש תרומה ולא אמר הרי זו (תרומת מעשר) [תרומה] כיון דמחשבתו לשם תרומה הרי זו תרומה. ואית דמפרשי שכן ישנן במחשבה. אשכחן תרומה דישנה במחשבה, כגון תרומה גדולה, דבתרומה גדולה כולי עלמא לא פליגי כדקאמר (ר') אבא אלעזר [בן גמלא] כשם שתרומה ניטלת וכו', אלמא בתרומה גדולה פשיטא לן. וצ"ע מאי טעמא פשיטא לן בתרומה גדולה, דהא ונחשב, בתרומת מעשר כתיב. ועוד י"ל דלא פליגי רבנן אלא במי שנותן עיניו בצד אחד מן הגורן ואוכל בצד אחר, אבל אם נתן עיניו במגורה אחת להפריש ממנה על מגורה אחרת, כיון שאין התרומה מעורבת בגורן זה שהוא רוצה לתקנו, הויא תרומה, ולא נהירא.
<h2>דף ס.</h2>
[קידושין נ"א ע"א] שאני מעשר בהמה דאיתיה בטעות. והכא נמי טעות דחשב לקדושי חד מיניהו, ומשום דנפקי כי הדדי קראן עשירי, וליכא למימר כל שאינו בזה אחר זה דלהוו תרויהו עשירי, אלא עשירי מעשר ואחד עשר שלמים, בבת אחת נמי כיון דקרי לתרויהו עשירי אין אחד מהן מעשר, הא ליתא דתרויהו קדושה תפסה בהו, וכיון דתפסה בתרויהו קדושה בסיבת קריאת עשירי, ליכא למימר דל[א] הוו חד מינייהו מעשר, משום דאי אפשר לתרויהו דלהוו מעשר, דהא מכל מקום אפשר לתרויהו דתפסה בהו קדושה אלא שזה מעשר וזה שלמים.
<h2>דף ס:</h2>
[קידושין נ"א ע"א] ואמר רבא יצאו שנים בעשירי וקראן עשירי, עשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה. הקשה הראב"ד ז"ל מכדי אי אפשר לצמצם דרובא דרישא דחד מיניה לא ליפוק מקמי רישא דאידך, ותנן (בכורות ס' ע"א) כל שלא נעקר שם עשירי ממנו אין אחד עשר מקודש, והיכי קאמרינן הכא עשירי ואחד עשר מעורבין, אלמא דאחד עשר מקודש, ותירץ הכא דקראן בבת אחת מגו דחייל אהאי חייל נמי אהאי, וכמאן דעקר שם עשירי ממנו, כיון דבקריאת עשירי קרי נמי לאידך עשירי בבת אחת. והב"ה הקשה מאי מקשינן מדרבא, לישני ליה דהכא משום דאיכא למימר רובא דחד מיניהו נפיק ברישא, ותירץ א"כ הוה ליה מעשר וחולין מעורבין זה בזה, מדקאמר עשירי ואחד עשר אלמא דתרויהו קדישי, וכגון דנפקי תרויהו בבת אחת, ולא אמרינן כיון דאי אפשר למהוי תרויהו מעשר לא חייל נמי אחד מנייהו, וקשיא לי אכתי מאי קא קשיא ליה מדרבא והא איכא למימר דלעולם אע"ג דרובא דחד מינייהו נפיק מקמיה חבריה, דמסתמא הכי הוא דאי אפשר לצמצם, הילכך על כרחיך חד מינייהו מעשר כיון דנפיק רובא דרישיה ברישא, דאי אפשר למעקריה תו מתורת מעשר, דעשירי קדוש מאליו אפילו נשתייר בדיר, ואידך נמי קדוש למהוי שלמים, וכיון דקראן בבת אחת מגו דחיילא קריאת מעשר [א]אחת מינייהו חייל נמי קדושה אאידך, ומשום דלא ידעינן הי מינייהו מעשר אשתכח דעשירי ואחד עשר מעורבין זה בזה, וי"ל דעדיפא מינה שני ליה, דרבא סתמא מיירי ואפילו בדנפקי תרויהו כי הדדי בצמצום, א"נ כגון דאתו שניהם למיפק ומקמי דנפיק חד מיניהו קראן עשירי.
<h2>דף סא.</h2>
[קידושין מ"א ע"ב] פחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה. והא דאמרינן בפרק אלו מציאות (ב"מ כ"ב ע"א) אמר לשלוחו צא תרום, והלך ותרם מן היפות, ואמר לו בעל הבית כלך אצל יפות, אם נמצאו יפות מהן [תרומתו תרומה ואם] לאו אין תרומתו תרומה, ולא מצי אמר ליה שליח בהכי אמדתיך כי היכי דאמר ליה אם פחת עשרה או הוסיף עשרה וכו', י"ל הכא כיון דאיכא דתרים הכי ואיכא דתרים הכי מצי אמר ליה בהכי אמדתיך, אבל לגבי יפות לא מצי אמר ליה בהכי אמדתיך, דרובא דאינשי לאו מן היפות תרמי.
